הציונות במאה ה-21

עלינו לבחון מחדש את ההנחות, הטיעונים והסמלים של הציונות. בלשון תורת הניהול המודרני, יש להמציא את הציונות מחדש כך שתשקף את צרכי העם היהודי במאה ה- 21. זהו תנאי מקדים לכל דיון מקיף על מצב היהודים.
מאה השנים האחרונות בהיסטוריה היהודית קשורות לציונות בצורה זו או אחרת – תמיכה בה, התנגדות לה או השלמה עם התוצר שלה -  מדינת ישראל. הציונות היא הפיל במיטה היהודית – משהו שפשוט לא ניתן להתעלם ממנה.

לא צריך להביט בפעילות הירודה של ההסתדרות הציונית העולמית או באובדן הדרך בארץ כדי להבין כי הציונות נמצאת במשבר. די ליהודי המודרני בארץ או בתפוצות לשאול "האם לציונות הקלאסית יש משמעות בחיים האישיים שלי, בחוויות שאני עובר ובאתגרים איתם אני מתמודד?"

אפולוגטים ציונים ומתייחסים לשאלות כאלו כאינדיבידואליזם מתפנק המשקף התפוררות, אובדן ערכים ופיחות במסירות להישרדות יהודית. אולם, האם התפוררות היא הסיבה לשאלה או שמא התפוררות נובעת מכך שאין משיבים לשאלה? לדעתי האפשרות השנייה היא הנכונה. אף אידיאולוגיה אינה יכולה באמת ובתמים להתייחס לבעיות של הכלל אלא אם היא בעלת משמעות עבור הפרטים המרכיבים את הכלל. העדר תשובה חיובית לשאלה זו מהווה את היסוד הפסיכולוגי של הפוסט- ציונות.

אידיאולוגיה כלשהי אינה יכולה להישאר מוסרית, קל וחומר רלוונטית, ברגע שהיא מקריבה את הפרט המוחשי על מזבח הכלל המופשט. לכלל יש משמעות אמיתית אך ורק אם הוא מהווה  השתקפות הרמונית של השאיפות המשולבות של הפרטים. ברגע שהכלל הופך למופשט או שהאידיאולוגים בונים סביבו מיתוסים העומדים מעל לשאיפות הפרט ושופטים את הפרט על- פי סטנדרטים דמיוניים של "קהילה אורגנית" או של "ניתוח מדעי אובייקטיבי של התפתחויות היסטוריות" נוצר קרקע פורייה לגידול גולגים וסימנים אחרים של שלטון טוטליטארי. כפי שציין פרופסור נתן רוטנשטרייך "קיומה של מדינת ישראל הנו מן הסתם מבנה המורכב מפעילותם של אינדיבידואלים המתרחש במסגרת קיום משותף" (מידסטרים 1990).

במילים אחרות, הכלל יכול להיות בעל משמעות אך ורק כאשר הוא מספק מקום וזמן היסטוריים בהם הפרט יכול להגשים את עצמו. הציונות נועדה לפתור את הבעיות של אנשים יהודיים חיים, לאפשר להם לממש את אנושיותם מבלי להקריב את מהותם היהודי ולאפשר להם לממש את מהותם היהודי מבלי להקריב את אנושיותם. זוהי ההצדקה היחידה לקיומן של מדינת ישראל והציונות. אולם נראה כי הן הציונות והן ישראל הולכות ומתרחקות משאיפותיהם של צעירים יהודיים רבים הן בארץ והן בתפוצות.

הסיבה לכך היא שהציונות היא אידיאולוגיה של המאה ה- 19 המנסה להתמודד עם מציאות של המאה ה- 21. אם נסקור את הבעיות בארץ, כמעט בכל מקרה תתגלה עמדה או טענה ציונית שהפסיקה להיות רלוונטית מזמן. העיסוק בשאלות פתוחות מתקופת הציונות הקלאסית מונע מיהודים רבים בעולם ובארץ את המרווח ההיסטורי הדרוש לממש את עצמם כפרטים. הדבר נכון לגבי השמאל, הימין והדתיים כאחד.

מהי ציונות?

הציונות היא ריכוז הולך וגדל של יהודים במדינת ישראל, שמטרתו לאפשר להם לממש את היותם בני אדם ויהודים גם יחד. היא שואפת ליצור ביטויים ייחודיים של חיים יהודיים המתאימים לתקופה המודרנית. ליתר דיוק:

להקל על שילוב כלל העם היהודי בחיים המודרניים כדי לאפשר לפרט היהודי להגשים את עצמו כאדם מודרני מבלי לוותר על זהותו היהודית.

לדאוג ליצירת מסגרות המקנות ערך מוסף לפרט היהודי השואף לממש את יכולותיו. יש להפוך את הזהות היהודית ממשהו הדורש הקרבת הפרט למשהו המביא תועלת לפרט.

מהרצל ועד לבן- גוריון, הציונות התעסקה בעתיד ולא בעבר. שאיפותיו של בן- גוריון כי מדינת ישראל תהייה "אור לגויים" מסיבות מוסריות ומעשיות כאחד נבעו מדאגתו לעתיד הקיום היהודי. המוסר והמעש מהווים חלק אינטגרלי מפירוש זה של הציונות. הציונים המטיפים באופן מופשט במקום לחפש פתרונות מעשיים מהווים חלק מן הבעיה. הן אזרחי ישראל והן יהדות העולם נשפטים על-ידי "שומרי אמונים" אלו.

אבל הציונות היא אידיאולוגיה ולא תיאולוגיה. היא אינה דוגמה דתית שיש להאמין בה אלא כלי לניתוח מצבו של העם היהודי ותוכנית פעולה המבוססת על אותו ניתוח שמטרתה היא לשפר מצבו של העם. מדיניות היא האמצעי שבעזרתו אנו מקווים ליישם את התוכנית האידיאולוגית. מטה-אסטרטגיה היא הפעלת הכוח המוסרי, התרבותי, הצבאי, החברתי והכלכלי על מנת ליישם את יעדי המדיניות. אסטרטגיה הנה הדרכים הננקטות ליישום כל אחד ממרכיבי המטה-אסטרטגיה. טקטיקה היא מרכיב לוקאלי של אסטרטגיה.

אחת הטעויות של הציונות לאחר קום המדינה הייתה לבלבל בין מסקנות אידיאולוגיות לבין יעדי מדיניים, בין יעדי מדיניים לבין כלים מטה-אסטרטגיים, בין כלים מטה-אסטרטגיים לבין תמרון אסטרטגי, ובין אסטרטגיה לטקטיקה. אחת מן התוצאות הייתה שנוקשות טקטית לבשה ערך אידיאולוגי.

טעות נוספת היא חוסר ההבנה כי אופייה של כל אחת מן הקטגוריות הנ"ל משתנה עם הזמן. המסקנות האידיאולוגיות לגבי מצב נתון בזמן נתון בהיסטוריה אינן בהכרח נכונות לגבי מצב אחר בנקודת זמן אחרת בהיסטוריה. אם כך, ברור שיעדי מדיניות חייבים להשתנות כתוצאה מיצירתם של כלים מטה-אסטרטגיים חדשים, כאשר כלים ישנים צריכים להתעדכן. גם האסטרטגיה והטקטיקה חייבות להתאים למציאות המשתנה בתחומי הכוח הכלכלי, הצבאי והפוליטי. אין איוולת גדולה מלתמוך בדרך מסוימת רק בגלל שהצליחה בעבר. מעשה שהצליח בעבר שונה לחלוטין נידון לכישלון כמעט ודאי בעתיד.

כל הקטגוריות נתפסו כערכים ואידיאלים, כך קרה שהצבא וההתיישבות היהודית ומוסדות הסתדרות מסוימים הפכו מכלים של המטה-אסטרטגיה לערכים בעצמם. אידיאליזם אדוק החליף חשיבה אידיאולוגית יצירתית.

אידיאולוגיה ואידיאלים

כל אידיאולוגיה מבוססת על אידיאלים.  אבל יש לציין  שאידיאולוגיה ואידיאלים אינן מילים נרדפות. דוגמאות לאידיאלים חיוביים הן: אחווה, שוויון, צדק, חירות וחופש. ניתן להיות ליברל, סוציאליסט, שמרן או דתי ועדיין לתמוך בפירוש מסוים של אידיאלים אלה. האידיאולוגיות בהן אנשים תומכים הן האמצעי היעיל ביותר, לדעתם, להגשמת אידיאלים אלה. אנשים הגונים בעלי אידיאולוגיות שונות לחלוטין יכולים לנהל קשר של שיתוף פעולה תרבותי וכבוד הדדי כאשר האידיאלים הבסיסיים שלהם דומים. גישה זו הנה עצם יסודה של הדמוקרטיה.

אולם האידיאלים והאידיאליזם יכולים להיות שליליים. היטלר היה אידיאליסט. האייתולה חומייני היה אידיאליסט. הקמיקאזה והמשמר האדום גם כן היו אידיאליסטים. אך האידיאלים שלהם והאידיאולוגיות שיצרו היו שליליים ובלתי מוסריים. מסיבה זו, כאשר אנו שומעים משפט כגון: "נו טוב, לפחות הם אידיאליסטים" אסור לנו להשתכנע אוטומטית כי זהו דבר חיובי. עלינו לבדוק באילו אידיאלים מדובר לפני שנתלהב. אם מדובר בתמיכה בגזענות מוצהרת או מוסווית או בזלזול בהליכים תקינים של הדמוקרטיה, או שוויון בפני החוק – אסור לנו להתרשם לטובה מאותו "אידיאליזם".

ברגע שסוג זה של אידיאליזם מופיע במסגרת של אמונה פנאטית הטוענת להכיר באופן אבסולוטי את רצון האלוהים בנוגע לשאלות פוליטיות עכשוויות והמסוגלת להצדיק כל התנהגות, לא משנה כמה קיצונית, אזי הגיעה העת להציב קווים אדומים. התוצר האולטימטיבי של סוג זה של אידיאליזם היה יגאל עמיר, רוצחו של ראש הממשלה יצחק רבין.

אם אידיאולוגיה היא כלי לניתוח מצב על מנת להסיק מסקנות כיצד לשנות או לשפר את אותו מצב, אזי כאשר המצב אכן משתנה, חובה עלינו לחפש ביטויים אידיאולוגיים חדשים שיספקו לנו כלים אנליטיים חדשים. אלה יאפשרו לנו להסיק מסקנות חדשות לגבי מצבנו החדש וכך ליצור תוכניות, מדיניות, וכלים מטה-אסטרטגיים חדשים כדי לשנות או לשפר את המצב החדש. יש לציין כי מציאותנו השתנתה לא רק בגלל התפתחויות היסטוריות אובייקטיביות אלא גם כתוצאה מהתוכניות והמדיניות שנבנו הודות לניתוח אידיאולוגי מוצלח בעבר.

אבל נאמנות עיוורת לרעיונות, ארגונים ודרכי פעולה מן העבר אינה הוכחה ל"ציונות" שלנו אלא הוכחה לטיפשות שתביא לכישלון בטוח. "אין דבר מכשיל יותר מאשר ההצלחה" משום שההצלחה מפתחת נאמנות לאותם כלים שהובילו אליה. נאמנות זו יוצרת שמרנות אינטלקטואלי המפריעה לכל ניסיון לשינוי חיובי ובונה. חובת הדור שלנו היא לפרש ולבנות מחדש את הציונות. לצורך כך, ראשית, עלינו לבחון במה שונה תקופתנו מזו שהולידה את הציונות הקלאסית.

רקע היסטורי

הציונות התפתחה כתגובה לתנאים הייחודיים באירופה ובקרב יהדות אירופה במאה ה- 19. היא שאבה השראה מן הכמיהה בת אלפיים השנים לשיבת ציון, אך שאיפה זו בלבד לא הולידה את הציונות.

יש משמעות מיוחדת לעובדה כי הציונות התפתחה באירופה של המאה ה- 19 ואילו יותר ממחצית האוכלוסייה בישראל וכן קרוב לשישים אחוז מן החיילים והתלמידים בה אינם ממוצא אירופאי. יותר משני שלישים מיהדות התפוצות אינם חיים באירופה. עשרים אחוז מאוכלוסייתה של מדינת ישראל אינם יהודים (וגם לא אירופאים, כמובן). אנו כבר לא חיים במאה ה- 19 אלא במאה ה- 21. אלה עובדות המחייבות בחינה מחודשת של האידיאולוגיה הציונית.

המאפיין העיקרי של אירופה של המאה ה-19 היה המהפכה התעשייתית. יחד איתה צמחו הקפיטאליזם, הליברליזם, הסוציאליזם וכן הלאומיות. התפתחויות אילו שחררו כוחות שהרעו את מצבם של היהודים מצד אחד, ומאידך גם סיפקו את האמצעים ל"אוטו-אמנציפציה". בכך הם לא היו שונים מעמים נשלטים אחרים. הציונות כללה ושיקפה את כל ההתפתחויות האלו ולא הייתה יכולה לצמוח בשום הקשר היסטורי אחר.

מתנגדי הציונות ביססו את התנגדותם בטענה שלא ייתכן כי השממה של ארץ ישראל דאז תוכל אי פעם לקלוט מיליוני יהודים. הציונים ענו כי אמנם דבר זה היה נכון בעבר, אך אמצעי הייצור  החדשים של המהפכה התעשייתית יאפשרו לנו להפריח את השממה. המציאות התעשייתית לא רק שהייתה כלי ממשי של המפעל הציוני אלא גם כלי תעמולתי.

ההתחדשות התרבותית של הציונות אף שיקפה גם היא את ההקשר ההיסטורי. אליעזר בן-יהודה לא החיה את השפה העברית בתוך ריק תרבותי. יוזמתו המשותפת עם אבות הספרות העברית המודרנית הייתה חלק מתופעה היסטורית כלל אירופאית הנקראת "לאומיות תרבותית". בתקופתו של בן יהודה והסופרים העבריים, עמים רבים באירופה היו בתהליך של עדכון השפה והספרות שלהם כך שיהוו כלים מתאימים לשאיפותיהם הלאומיות המודרניות. כך היה בפולין, רוסיה, הונגריה, צ'כיה ואיטליה. ליהודים הייתה דרך ארוכה יותר לעבור היות ועברית לא הייתה שפתם המדוברת בחיי היומיום, אך הפרוייקט כשלעצמו לא היה יחיד במינו, אלא התפתחות אירופאית טיפוסית במאה ה- 19.

המפלגות והתנועות בציונות ובמדינת ישראל מושתתות גם הן על המציאות הארגונית והאידיאולוגית של אירופה במאה ה-19. תורות המאה ה-19 כגון הליברליזם והסוציאליזם הן אילו שסיפקו לציונות את חומרי הגלם לבניית תרבותה הפוליטית. התלות הזו בתורות המאה ה- 19 קיימת גם בעמים אחרים, אולם ההשלכות השליליות של תלות זו חמורות במיוחד עבור היהודים בגלל אופיים המיוחד והצורך הקיומי ולהסתגל לסביבת המאה ה-21.

מה שאפיין את היהודים במאה ה-19 היה: העובדה שלא הייתה להם מדינה, עוניים המשווע והיותם נטולי זכויות אדם בסיסיות. מעל שמונים אחוז מיהודי העולם חיו תחת שלטונות של רודנות כזו או אחרת. החיים היהודיים אופיינו במה שהציונות הסוציאליסטית כינתה מבנה סוציו-כלכלי אנורמלי – "פירמידה הפוכה". תפיסה זו טענה כי בעמים מתוקנים קיים מבנה כלכלי וחברתי פירמידלית, כאשר רוב האוכלוסייה עוסקת בייצור חקלאי ותעשייתי, מיעוט ממנה עוסק במתן שירותים ומיעוט קטן עוד יותר עוסק בעיסוקים אינטלקטואליים ורוחניים. בקרב היהודים הכל היה הפוך: מיעוט זעיר עסק בחקלאות, מיעוט קטן בתעשייה ואילו הרוב במתן שירותים ועיסוקים אינטלקטואליים ורוחניים.

לפי דעתם של הוגים מתנועות העבודה הציוניות כגון בורכוב, סירקין וגורדון, ההשלכות של "אנורמליות" זו היו תכונות פסיכולוגיות, תרבותיות וחברתיות לא בריאות שנוצרו בקרב היהודים ושהיוו את אחד הגורמים העיקריים לאנטישמיות. הרי ברור שעמים "נורמליים" ירגישו אי-נוחות לנוכח עם "אנורמלי" החי בקרבם.

אחד העקרונות החשובים בתנועת העבודה היה שעל היהודים "להתרפא" מן האנורמליות דרך הקתרזיס של עבודה פיזית. יצירתו של מעמד של פועלים ואיכרים יהודיים הפכה לא רק לכורח חברתי, כלכלי ופוליטי אלא גם לערך רוחני, כמעט דתי, בפני עצמו. מכאן נולד המיתוס של החלוץ. חלוצי העלייה השנייה והשלישית ראו עצמם כחלוצים רוחניים, תרבותיים, חברתיים ולאומיים. קבוצה קטנה זו הצמיחה את המנהיגות של התקופה שקדמה לקום המדינה והעשורים הראשונים לאחר הקמתה: דוד בן- גוריון, לוי אשכול, פנחס ספיר וגולדה מאיר. בשלב היסטורי זה, פרוייקט הציונות היה מובן מאליו: עלינו לבנות מדינה יהודית בה, הודות להבטחת זכויותיהם האזרחיות, היהודים יוכלו לשחרר את כוח הייצור שלהם. זה יאפשר יצירה "טבעית" של מעמד פועלים ואיכרים וזאת תפטור את בעיות העוני והמבנה ה"אנורמלי"  הסוציו- כלכלי. לציונות הייתה השפעה אדירה על המוני יהודי מזרח אירופה כי גם הניתוח וגם תוכנית הפעולה היו בעלי משמעות עבורם. הייתה זו דווקא הרלוונטיות העצומה של הציונות שדחפה את הקומוניזם להשקיע מאמצים כה רבים בביטול ערכה.

הפרוייקט הציוני זה הוא שהפך את תוכניתה של תנועת העבודה לכל-כך מושכת להמוני יהודים. הנכונות הברורה של המדיניות והאסטרטגיה של תנועות העבודה הציוניות, הכלים שהן יצרו (הקיבוץ, המושב, ההסתדרות, ההגנה וכו') וכן המנהיגות המעשית והדינמית שצמחה ממדיניות זו משכו גם כאלו שלא היו סוציאליסטים. רוב עצום ראו בקיבוץ את חוד החנית  של המפעל הציוני: יישוב הארץ, הגנתה, יצירת חקלאות יהודית וקליטת עלייה. בגלל כל אלו הקיבוץ ייצג את מהות הציונות וזכה לכבוד מכל הכיוונים. אך מהו המצב בימינו?

פרדוקס ההצלחה

עצם ניצחונה של הציונות יצר פרדוקס. מטרתה הראשונית של הציונות הקלאסית הייתה להחליף את החיים ה"אנורמליים" של הגולה בחיים "נורמליים". וזה הצליח. כיום יש לנו מדינה יהודית מזה למעלה מששים שנה. עובדה זו לבדה משנה לחלוטין את האופי של הקיום היהודי, לא רק עבור היהודים החיים בה אלא גם עבור כל יהודי באשר הוא. לא ניתן להבין את הפסיכולוגיה, המבנה הארגוני וההתנהגות של יהדות התפוצות כיום אלא לאור קיומה של מדינת ישראל.

אולם, החיים הפוליטיים בישראל עדיין מושפעים מהטיעונים וצורת החשיבה של הציונות מלפני קום המדינה. צורת חשיבה זו היא לרוב חסרת משמעות עבור הדאגות הקיומיות של היהודי המודרני, כולל היהודי המודרני הישראלי. העובדה שתוכן החינוך והמבנה הארגוני הציוני עדיין מבוססים על הפרדיגמה המיושנת הזו מסבירה את רוב הבעיות הקיימות היום בחיים היהודיים בארץ ובתפוצות.

הציונות הקלאסית טענה כי הקמת המדינה תשנה באופן קיצוני את אופייה של יהדות התפוצות. היהודים יהיו גאים יותר, עצמאיים יותר, אוטונומיים יותר ובעלי בטחון עצמי רב יותר. הדבר אכן התגשם, אך ההשלכות לא תמיד היו נוחות לבעלי התפקידים הציוניים והממשלתיים. הם טרם השלימו עם המציאות בכל מה שנגע ב"נרמול" יהדות התפוצות. דבר זה סתר את אחת ההנחות היסוד של הציונות הקלאסית באשר לאנורמליות האינהרנטית בחיי התפוצות.

יהודים רבים בתפוצות כמעט אסירי תודה על כך שהמנהיגות הציונית לא הצליחה עד כה להגדיר מחדש את הציונות. כשלון זה למעשה הופך את הציונות למעין "מזון תרבותי מהיר" שאינו דורש מאמץ מן הצרכן ומשביע רעב רוחני שאפשר היה להאכיל במשהו מעמיק יותר. המרחב הרוחני שהתמלא בגרסה ה"קיטצ'ית" של הציונות, שאף אחד אינו לוקח ברצינות, הוא אחת הסיבות לכך שהחיים היהודיים כיום הם כה רדודים. הבעיה הגדולה ביותר של הציונות היא שהיא הגשימה את כל מטרותיה ו"נציגיה" טרם הצליחו לנצל את ההצלחה הזו כדי להעביר מסר עדכני בעל משמעות ליהודי המודרני הן בארץ והן בתפוצות.

הציונות היא דוגמא קלאסית לעקרון ש"אין דבר מכשיל יותר מאשר ההצלחה". המדינה קמה, היהודים "נורמליים", ועכשיו מה? מצב זה הוליד את הפוסט-ציונות. הציונות הקלאסית טענה כי היהודים זקוקים למדינה משלהם על מנת להבטיח את זכויות האזרח שלהם. הפרדוקס הוא שרוב היהודים חיים בעולם "החופשי" ונהנים מיותר זכויות אזרח מאחיהם בארץ. לרוב יהודי התפוצות יש יותר חופש דתי מאשר ליהודים בארץ. הם אינם נשלטים על-ידי רבנות אורתודוקסית בענייני נישואין והם חופשיים לבחור בכל זרם ביהדות ללא חשש מאפליה. באשר לחופש הדיבור – אין עליהם צנזורה. אורח חייהם אינו מוגבל על-ידי החובה בשירות המילואים. טענה ציונית מתוחכמת יותר תהיה להראות כי מעמדם של היהודים במערב היא, במידה רבה, תוצאה של הצלחת ישראל והציונות.

פרדוקס שלישי קשור לטענת הציונות כי מדינה יהודית היא תנאי מקדים לפתרון בעיית העוני היהודי. בתחילת המאה ה- 21 אנו רואים כי רוב המכריע של יהודי התפוצות אינו עני. אמנם יש יהודים עניים, אך העוני אינו מאפיין סוציולוגי של יהדות התפוצות, אלא ההפך. ברוב המקרים, היהודים הם בעלי הכנסה גבוהה ביחס לקבוצות אתניות אחרות בתוך הקהילה. עובדה זו נכונה לא רק לגבי יהודי ארצות-הברית וקנדה, אלא גם עבור יהודי אנגליה, צרפת ואוסטרליה.

כך היה המצב גם עבור רוב יהודי ברית-המועצות לפני נפילתה. במונחים מקומיים, היהודים השתייכו למעמד הביניים ומעלה. בעייתם לא הייתה חומרית אלא רוחנית ותרבותית. כאשר יהודי סובייטי נמנע מלהפגין שאיפות יהודיות, הוא יכול היה להסתדר בערך כמו אחיו בתפוצות אחרות. לאחר התמוטטותה של ברית-המועצות וההגירה ההמונית של יהודים משם, הקהילה היהודית הכי פחות מבוססת כלכלית היא מדינת ישראל.

הפרדוקס הרביעי נוגע למבנה ה"אנורמלי" – הפירמידה ההפוכה. הפרדוקס הוא שהפירמידה ההפוכה הפכה להיות הנורמה בכל העולם המפותח. מאז מלחמת העולם השנייה, חברות מתוקנות בכל רחבי העולם נמצאות בתהליך מואץ של הפיכת הפירמידה. בארצות-הברית, לדוגמא, פחות משני אחוזים מכוח העבודה מועסק בחקלאות, פחות מחמישה עשר אחוזים בתעשיה וכל השאר מועסקים במתן שירותים או בהפקת מידע בצורה זו או אחרת. מה שפעם נחשב לאנורמלי הפך לנורמה שעל פיה חברה מודרנית שופטת את עצמה. המבנה החברתי והכלכלי של חלק גדול מהעולם המפותח עבר תהליך של "יהודיזאציה". בדיעבד אנו רואים כי הפירמידה ההפוכה לא הייתה חריגה אלא כוח חלוץ של החברה המודרני.

חזון ציוני חדש

הציונות החדשה חייבת לשאוף להפיכת ישראל לחברה בעלת הסטנדרטים החברתיים, תרבותיים, מדעיים וכלכליים הגבוהים ביותר. החזון הלאומי שלנו חייב להתרחב לחזון לאומי-אוניברסלי עם חובות לאומיות-אוניברסליות לעם לאומי-אוניברסלי. לא מדובר ברומנטיציזם האוטופי של אותם יהודים קוסמופוליטיים במאה ה- 19 אשר התכחשו לעצם הלגיטימיות של הייחודיות היהודית ואשר עודדו את ההתבוללות. ההפך הוא הנכון; הנחתנו היא שאם לא נשכיל לפתח פרדיגמת קיום יהודי לאומית-אוניברסלית, לא נוכל לפתח את הכלים הדרושים לקיום יהודי ייחודי במאה ה-21. מדינת ישראל לא תוכל להפוך למרכז יהודי אלא אם היא תהפוך למרכז עולמי ומאידך, היא אינה יכולה להפוך למרכז עולמי כל עוד היא לא מרכז יהודי. זוהי דרישה מעשית עבור הקיום היהודי ולא חובה מוסרית.

ניתן לראות בכך גרסה מעודכנת לאמרתו של הלל "אם איו אני לי מי לי?". אין זו קריאה ליהודים להיות עושי צדקה בין-לאומיים, אלא קריאה להבטיח כי ישתמשו במדינת ישראל כדי להפוך אותה לתורמת חיונית לפתרון בעיות העולם.

המושג של מדינת לאום קטנה הופך במהירות רבה ללא רלוונטי מבחינה כלכלית, אפילו בשעה שהלאומיות האתנית והתרבותית מתחזקת ברחבי העולם. מבחינה כלכלית, ישראל אף לא נחשבת כמדינה – היא בסך הכל עיר בגודל בינונית. הדבר שחייב להחליף את מושג מדינת הלאום הריבונית אינו האחידות של הקוסמופוליטיות אלא שפע גדל והולך של מדינות ריבוניות הפועלות ביחסי גומלין מתרחבים של פעילות אנושית.

מדינות ריבוניות טרנס-לאומים יהיו ישויות המסוגלות לשמר את השלמות התרבותית של קבוצות אתניות או לאומים באותה שעה שהם מקלות על שילובן הכלכלי והפוליטי לתוך המציאות הטרנס-לאומית החדשה. למרבה הפרדוקס, השילוב בתוך המציאות החדשה הופך לתנאי יסוד לשימור הריבונות הלאומית והתרבותית של עמים קטנים.

על- מנת לשמור על הריבונות, עלינו גם לוותר עליה. זהו הפרדוקס החדש. על-מנת להבטיח חוסן לאומי, שלא לדבר על חסינות לאומית, עלינו להתחבר למסגרות טרנס-לאומיות כגון  האיחוד האירופאי. פירוש הדבר שעלינו לוותר על הרבה מאוד חופש פעולה פוליטי וכלכלי.

ישראל כמטרופולין עולמי

אפילו במסגרת המושגים הקלאסיים של מדינת-לאום, ישראל אינה באמת מדינה מנקודת מבט כלכלית. אוכלוסייתה קטנה משל בוסטון רבתי, סן- פרנסיסקו רבתי או פילדלפיה רבתי. אזור ניו-יורק או לוס אנג'לס הן אימפריות בהשוואה לישראל. ישות קטנה מעיר בינונית ומבודדת מסביבתה הגיאוגרפית המיידית אינה יכולה לרצות לחקות את יפן או ארצות- הברית או אפילו קוריאה  וטאיוון.

עבור ישראל, המודל לחיקוי חייב להיות ערים כגון בוסטון וסן- פרנסיסקו, משום שאיתן ישראל מתחרה על ליבו של היהודי המודרני. הערים האלו הן האתגר האמיתי להישרדות הציונות ולא בגדאד, דמשק, טריפולי או טהרן. חובה עלינו, אם כן, לשנות את התפיסה העצמית שלנו מאזור ספר חלוצי למטרופולין קוסמופוליטי הנותן שירותים לכל העולם ובכך נשקף את שאיפותינו וננצל את הכשרונות של "עם עולם".

הפעילות הכלכלית הגדולה ביותר בבוסטון היא השכלה. מעריכים כי רבע מליון סטודנטים מתגוררים באזור בוסטון ומייצרים פעילות כלכלית של מיליארדי דולרים. פעילויות כלכליות אחרות כוללות שירותי בריאות ותעשיות עתירות מדע ושירותים נלווים בתחומים אלה. בוסטון אינה משרתת רק את מדינת מסצ'וסטס  או את החוף הצפון- מזרחי (ניו- אינגלנד), אלא את כל יבשת אמריקה הצפונית וכן את העולם בכלל. היא אינה עיר אזורית אלא עיר עולמית, מרכז חשוב במערכת העולמית של תקשורת ומתן שירותים.

על- פי מודל זה, מדינת ישראל אף היא יכולה להפוך למרכז דומה, המשרת שישה מיליארד אנשים ולא כלכלה של מדינת לאום המייצרת סחורות ושירותים עבור שישה מליון תושביה ועוד שניים- שלושה מליון לקוחות הייצוא. הרכבה הרב-תרבותי והרב-לשוני של מדינת ישראל יכול לאפשר לה להתעלות על מרכזי מטרופולין בתחומים רבים. במודל הזה, חסרונותיה של ישראל הופכים ליתרונותיה והיא הופכת לכלי מתאים יותר לצרכים ולשאיפות של היהודי המודרני. בוסטון צריכה לשמש כ"אור ליהודים".

תוך הבנה וניצול נכונים של נושא התקשוב המודרני, מדינת ישראל יכולה להפוך לספק עולמי איכותי של שירותים בתחומי החינוך, הנדסה, בריאות, משפט, כספים ועוד. שירותים אלו יספקו קרקע פורייה לצמיחתן של תעשיות עתירות מדע מסוגים חדשים. התפתחות זו תאפשר לנו לקלוט מספרים הולכים וגדלים של עובדים בתחום התקשוב והבריאות, עורכי דין, מדענים, מהנדסים ואנשי חינוך. אלה הם המקצועות שישראל מאוד מתקשה לקלוט, אותם מקצועות בהם עוסקים אחוזים גדולים במיוחד של יהודים, כולל ישראלים.

כיצד יכולה שיטה כזו לסייע לנו לפתור רבות מן הבעיות הדוחקות של ישראל ושל יהדות העולם? נערוך ניסויי(mind experiment)  וניישם השערה זו לכמה בעיות והתלבטויות קונקרטיות.

• גידול אוכלוסייה וקליטת עלייה

למדינת ישראל קשה לקלוט את צעיריה, שלא לדבר על העלייה המשכילה. היות ובנינו חברה, תרבות ובעיקר כלכלה על בסיס הפרדיגמה הבלתי מתאימה של מדינת-לאום, יצרנו מדיניות ומסגרות שלמעשה פוגעות באינטרסים הלאומיים שלנו. לעומת זאת, אם נהפוך את מדינת ישראל למטרופולין עולמי המשרת את צרכי כלכלת העולם, נוכל ליצור מחסור בכוח אדם אקדמאי ובמקביל להעלות את רמת החיים. שתי התפתחויות אלו ישפרו בצורה משמעותית את יכולת הקליטה של ישראל. הכרה בישראל כעמק הסיליקון השני הנה סימן ראשון לכך שתהליך זה החל. למרות המשברים הזמניים שתחווה מה שמכונה ה"כלכלה החדשה", ברור מאליו כי זהו הכיוון הרצוי עבור ישראל.

• עבודה עברית ועובדים זרים

הטפת מוסר לגבי חוסר הרצון של היהודים לעבוד הפכה כמעט לספורט לאומי. אך אם נבחן את המצב באמת, נבין כי השקפה זו נובעת מאותה תפיסה של עבודה שהיא שארית המיתוס מימי הציונות הקלאסית של הפירמידה ההפוכה והצורך להצמיח מעמד פועלים ואיכרים יהודיים. האמת היא, כי היהודים באופן מסורתי נרתעו מעבודה משעממת ללא תמורה הולמת ולא התלהבו מן האידיאולוגיות השונות בסגנון טולסטוי המהוללות עבודה פיסית בטענה שהיא מרוממת את רוחו של העוסק בה. הם הבינו כי שעמום הוא שעמום וזהו.

לעומת- זאת,  כל מי שקשור לתעשיית ההיי- טק ושירותיה בארץ, יודע כי מוסר העבודה בה אינו נופל ואף עולה על זה שבחברות יפניות או אמריקאיות כשמדובר בעבודה בעלת עניין ושכר הולם. אז מה עשינו בארץ? האם פיתחנו כלכלה המתאימה לטמפרמנט, לשאיפות וליכולות של העם היהודי? לא! בגלל מיתוס העבודה של הפירמידה ההפוכה, חיקינו את ההתפתחות התעשייתית של המערב ופיתחנו בסיס כלכלי שלמעשה שייך לעולם השלישי – מודל נהדר לקליטת אנשים העוברים מן העלם המתפתח להעלם המפותח. ישנם עשרות אלפי טורקים, פורטוגזים, אפריקאים, רומנים ותאילנדים העובדים כיום בישראל. הכלכלה הזו אינה מתאימה לקלוט יהודים הנמצאים בחזית יצירת תרבות ההיי- טק או שיש להם שאיפות וטמפרמנט המתאימים לתרבות ההיי- טק.

• יחסי ישראל – תפוצות

היחסים בין ישראל והתפוצות היו מבוססים עד כה על ישראלים יהירים המטיפים בנושא עלייה, התרומה הכספית של התפוצות או הלובי למען ישראל. היות וכבר כמעט שאין עלייה מן המערב, מערכת היחסים כולה מתבססת על הפילנתרופיה והפעילות הפוליטית למען ישראל מצד יהודי התפוצות. יעילות הפעילות הפוליטית הזו מתבססת גם על הכוח הפוליטי לגייס סכומי כסף גדולים עבור מועמדים מועדפים למשרות פוליטיות. מודל זה אינו יכול לערב יותר מאשר עשרים וחמישה אחוזים מן הקהילה היהודית. בשנים האחרונות חלה ירידה הן באחוזים והן במספרים האבסולוטיים של אנשים התורמים למטרות ישראליות. יותר ויותר תורמים מחפשים סוגים שונים של מטרות לתרום להן, מה עוד שהערך הריאלי של התרומה השנתית מן התפוצות ירד בכחמישים אחוז מאז 1973. מודל חלופי שמוצע היום הוא השקעה עסקית בארץ, אך באופן מציאותי דבר זה יכול לגעת בלא יותר מאחוז אחד או שניים בתוך הקהילה.

למעשה, שני המודלים סוגרים את הדלת בפני פלחים עצומים בקהילה היהודית – אנשי חינוך, מדענים, מהנדסים, אומנים, אנשי תקשורת ואפילו מנהלים.  בנוסף לגיוס כספים והשקעות, עלינו להתחיל גיוס של משאבי אנוש יהודיים שיאפשר לאנשים לתרום ממיומנויותיהם ולא מכספם. שינוי זה יתאפשר אך ורק אם נטפח את התפיסה של המטרופולין העולמי. אותם התנאים שיאפשרו לנו לקלוט מספר אינסופי של עולים וותיקים בשוק העבודה אף יאפשרו לנו להעסיק מספרים נכבדים מיהודיי התפוצות בעלי מקצועות חופשיים בפעילות משמעותית סביב פרוייקטים לאומיים אוניברסליים.

אנשים יוכלו לשהות בארץ תקופה מסוימת ולעבוד על פרוייקטים אלה. קיימת קבוצה מתרחבת של אנשים, מנהלים, יועצים, מדענים וכו', הנוסעים מידי שנה ברחבי העולם, וביניהם מספר גבוה יחסית של יהודים. אפשרות נוספת היא שהיהודים יישארו בבית ובעזרת טכנולוגיות תקשוב יתרמו את חלקם לפרוייקטים יהודיים או ישראליים – "מעין עלייה אלקטרונית". המהפכה בתחבורה  ובתקשוב חייבת לשנות באופן קיצוני את כל המושגים הקודמים של הציונות ושל יחסי מדינת ישראל – תפוצות. ליהודי הגר בניו-יורק ההבדל בין טיסה ללוס- אנג'לס לבין טיסה לתל-אביב היא בסך הכל ארבע שעות ואילו כאשר מדובר במחשב אין כלל הבדל.

מודל זה של יחסי ישראל–תפוצות יכול גם לסייע במלחמה נגד התבוללות, משום שנוכל למלא את המיזמים המעשיים והחינוכיים שלנו בתוכן בעל אופי עתידני. על מנת לגרות את השאיפות היהודיות של רבים מתוך הדור הצעיר, עלינו לעורר את האידיאליזם שלהם וגם להשביע את האינטרסים האישיים שלהם בתוך הקשרים יהודיים. מדינת ישראל, שיהופך ל"אור לגויים" בתחומים רבים, תהיה מסוגלת גם לזה.

• הפער החברתי–העדתי

רק חברה כזה תהיה מסוגלת למחוק את הבושה והסכנה שבפער החברתי בישראל. סולידריות חברתית אינה רק אידיאל – היא צורך מעשי להישרדותנו. הפער החברתי בישראל מהווה סכנה גדולה יותר להישרדות המפעל הציוני מאשר כל צבאות ערב.

אסור לנו להשלים עם מערכת חינוך בלתי יעילה ולקוות שהפער החברתי ייעלם. אין באפשרותנו לעשות רפורמות במערכת מתוך המושגים הקיימים. באותה מידה אנו לא יכולים לסגור את פערי ההכנסה על בסיס מה שהתעשיות המתחרות בהודו, פקיסטן והפיליפינים יכולות לשלם.

על אלה הרוצים עדיין להתרברב לגבי הצלחתה של ישראל בעבר לבנות מעמד פועלים יהודי "אמיתי" לקחת לתשומת ליבם כי רוב הפועלים האלה היו יהודי המזרח שכלל לא רצו להיות פועלים. הם וודאי לא רצו שילדיהם יהיו פועלים וכעסו על האידיאולוגים האשכנזיים  ששיבחו והיללו את המעלות של העבודה הפיסית שהם בעצמם לא רצו לעסוק בה או לגדל את ילדיהם לעסוק בה. לא רק שקיומו של מעמד פועלים בישראל הוא אינו חלק מהפתרון כפי ששיערו החלוצים הציוניים, אלא הוא חלק ניכר מהבעיה החברתית. עצם קיומה של תעשייה קונבנציונלית בתחרות עם מדיניות בעלות כוח עבודה זול יוצר אינטרס לשמור על רמת השכלה נמוכה על מנת שגם כאן יהיה כוח עבודה זול. כך מנציחים את הפער החברתי והעובדות מדברות בעד עצמן. יותר ממיליון פועלים ישראליים מרווחים פחות מ1,200 דולר לחודש. המיתוס הציוני לבנות מעמד פועלים יהודי יצר בסופו של דבר מעמד של צמיתים יהודיים. לעומת זאת למפעלים עתירי ידע יש אינטרס להעלות את הרמה החברתית והחינוכית של האוכלוסייה על מנת ליצור כוח עבודה מוכשר. הגיעה העת שהציונות תדחה באופן מודע את מיתוס הפירמידה ההפוכה.

• יחסים יהודים – ערבים

המטה- אסטרטגיה של הציונות הנאורה הייתה וצריכה להמשיך להיות השתלבות באזור בדרכי שלום. אולם יחסינו עם מדינות ערב, עם הפלסטינים, ועם ערבי ישראל אינם יכולים להתבסס על מושגים ריקים כגון אמון, רצון טוב ואחווה, אלא על האינטרס שלנו לטווח הרחוק כאשר הכל מושתת על יסוד של כוח.

רק כוח ואינטרסים נאורים, ולא החזקת ידיים ושירה בציבור בצוותא, יכולים להוות את הבסיס למערכת יחסים עם העולם הערבי ולמעשה עם העולם כולו.

רק ציונות המבוססת על תפיסת ישראל כמטרופולין עולמי תוכל להביא אותנו לעמדת הכוח והחוסן הדרושים כדי לשמור על האינטרסים שלנו מול הערבים במאה ה- 21.

סיכום

אנו חיים בעידן של תהפוכות ושינויים גדולים. העם היהודי חייב לתפוס עמדת פיקוד על- מנת לשרוד. במונחים של האתגרים של תרבות ההיי- טק, אנחנו יכולים להיות חזקים ולא חלשים. אין עם המוכן יותר מבחינת השכלה, טמפרמנט ויכולת הסתגלות, שכבר הוכחה היסטורית, כדי להתמודד מול האתגרים של המאה ה- 21. ציונות המתיימרת להיות אידאולוגיית ההישרדות של העם היהודי חייבת להוביל. מדינת ישראל כהתגשמות החלום הציוני חייבת להיות הכלי בידי העם היהודי כדי שיוכל להתמודד עם עתידו. תפקידיה של יהדות התפוצות היא לעזור למדינת ישראל ליצור סביבה נוחה לשינוי דרמטי זה.